יום שבת, 16 בינואר 2010




יש לו חלום

אמיר לבון / IAPP / סוכנות הידיעות { אובמה - גוגל אימג'ס}

בסוף קיץ 2008 , אמריקה עוצרת את נשמתה : בתום מערכת בחירות מרתקת , יצרית , רוויות תהפוכות , קבעו כמאה מיליון בוחרים את הנשיא השחור הראשון בהיסטוריה ברק אובמה כנשיאה של ארה"ב ושלחו אותו לבית הלבן למלא את התפקיד הרם והנשגב ביותר .
ברק אובמה נשא אז את הבשורה לשינוי , הוא סיפר לאמריקה סיפור שהיא מעולם לא שמעה : בן לאב מקניה ואם לבנה נוצרייה מקנזס הלבנה שהתאהבו באוניברסיטת הוואי שלמדו רוסית ומתוך אהבה זו נולד ילד " קרמל " קצת שחור , קצת לבן שננטש על ידי אביו בילדותו . אובמה למד באינדונזיה , חזר להוואי ובמשך שנים ניסה לברר מיהו באמת . במהלך המסע הוא עישן מריחואנה , הסניף קוקאין ורכש את ההשכלה הטובה ביותר שניתן לקבל באמריקה .
הוא נשא עימו בשורה חדשה והפך לתופעה בעזרת השינוי שהוא הביא עימו בדמות תנועה עממית של תומכים נלהבים שיחד עימו מבקשים ליצור אמריקה חדשה .
המפלגה הדמוקרטית ובעיקר הרחוב האמריקאי ביין אם הוא לבן או שחור נסחפו אחריו ונשבו בקסמו . השאלה הגדולה היא האם יצליח אובמה להשלים את המהפך ? האם ניתן בכלל בעולם של היום לממש את בשורת השינוי ? שאלות הרות גורל וכבדות משקל ורק ימים יגידו ...
ממש לפני כשנה כצלם עיתונות יצאתי לרחוב האמריקאי ותיעדתי את אלו אשר חולמים על השינוי כבר זמן רב ונצרו אותו עמוק בליבם , אז הגיע אובמה והציע להם בעזרתו לחשוף את חלומם ולנסות להגשימו , אז עם המון חשש והמון תהיות הם החליטו שאולי סוף סוף גם הם יכולים , גם הם יכולים לעשות את השינוי . אובמה עבורם הוא ממשיך דרכו של מרטין לותר קינג שאמר " יש לי חלום " אז ביד הזיכרון לאברהם לינקולן 1963 , כעת 45 שנה אחרי הם מעיזים להגשים אותו , את חלומם , את חלומו של אובמה .
כעת משעברה שנה אזרחית מלאה לכהונתו של אובמה שאלת ההגשמה עדיין נשארת פתוחה ועומדת בעינה יותר מתמיד , הייתה זו שנה של מצבי קיצון בעיקר בתחום הכלכלי אך גם בשאר תחומי החיים ועדיין נראה שאמריקה רוצה וממשיכה להאמין כן אנחנו יכולים , הם יודעים שיכולה זו להיות ההזדמנות האחרונה .
מביא אני לפניכם מספר תמונות שתיעדתי אז , אנשים רגילים , פשוטים , אנשים מן היישוב ,
הגרעין הקשה של אמריקה , אוכלוסייה קשת יום שהעיזה שוב לחלום את החלום ההוא של לותר קינג ולהעניק לאובמה את המפתחות לבית הלבן לצד חשש גדול בליבם שמא לא יעיזו לחלום יותר
שנה עברה מאז ואני מקווה ורוצה להאמין שהם עדיין מאמינים שכן , כן אנחנו יכולים , להעיז , לחלום ולא לוותר כי יש לנו חלום , יש לאובמה חלום .






















יום שישי, 26 ביוני 2009

האגדה כבר לא איתנו


זהו , אגדת הפופ , האיש והתופעה מייקל ג'קסון כבר לא איתנו .
קשה לעכל כאשר תופעה ואגדה מתה כי ממתי אגדות מתות ?
אגדות אמורות להיות בעלות חיי נצח , מה שנקרא בן אלמוות
בשפה המקצועית אז יכול להיות שהוא מת ?...
באמת שהיה לי קשה לעכל את ההודעה על מותו של מייקל
ולעיתים נדמה לי שלמרות שאני רק בן 28 חלק נכבד מאבני
הייסוד של ילדותי וכל מה שגדלתי עליו פשוט עוזב את עולמנו
ומצטרף להוא שיושב שם במרומים .
מייקל בשבילי היה אבן יסוד רצינית ביותר , לפחות בכל מה שקשור למוסיקה וגם לאהבת האדם באשר הוא אדם.
מי לא זוכר את שיריו האגדיים ששמענו בכל מסיבת כיתה באולם בית הספר היסודי ומייד לאחר מכן במרתפי בלוקים חשוכים בחטיבת הבייניים ואפילו המשכון זריז לאחר מכן בתיכון .
שאני חושב עליו מייד מתנגנים לי שיריו כמו HISTORY,BAD,BLOOD ON THE DANCE FLOOR,YOU ARE NOT ALONE, HEAL THE WORLD... הבלתי נשכח שעסק במחאה מכוונת כנגד
מלחמות ובעד זכויות ילדים באזורי מלחמה מורכבים .
מי לא זוכר את הקליפים שלו בערוצי המוסיקה השונים
שהגדירו לנו את ילדותנו ואף את תקופת הבגרות שלנו והמרדנות
כנגד ההורים , למייקל היה חלק בלתי נפרד מכך.
אמנם נכון האיש היה אקסצנטרני ועסק לעיתים קרובות בכיבוי שריפות
אותן יצר במו ידיו לצורך יצירת התופעה הג'קסונית המתעצמת שלעיתים נדמה היה
כי התופעה שולטת בו ובחייו ומכניסה אותו לסחרור שקשה מאוד היה לו לצאת
ממנה אם בכלל .
מייקל סבל רפואית בחייו ממחלות נדירות וקשות כגון מחלת הזאבת והבהרת ששינתה
את צבע עורו וכן מאנורקסיה וממחלה חשוכה נוספת שגרמה לו לחוסר יכולת להבין
את התהליכים המשתנים בגופו ובנוסף לכל המספר הרב של ניתוחים פלסטיים שעבר
בפניו שגרמו לו להגיע לתת תזונה ומעל לכל לדיכאונות קשים ביותר.
ב1988 הוציא ג'קסון את ספרו הראשון ושנה לאחר מכן זכה בתואר " אמן העשור "
ומלך הפופ ,בספרו תיאר מייקל את מסכת חייו לצד התעללות קשה מאביו ועל הבעיות הרפואיות
שמהן הוא סובל וכמובן על הניתוחים הפלסטיים שעבר בחייו.
באותה שנה קנה את אחוזת נוורלנד בעלות של 17 מליון דולר שסימנה את ניסיונותיו להתחמק מהתקשורת
ומהתופעה שלו עצמו .
בשנת 1992 השקיע הון עצום בקרן למען ילדים ושיחרר את להיטו הענק HEAL THE WORLD
שעורר הזדהות עצומה עם מילות השיר בכל רחבי הגלובוס.
שנים 1993 ועד ל2003 היו שנות הנפילה של האגדה הענקית כאשר בהן מייקל הסתבך בכל דבר אפשרי
כמעט החל מאשמות פדופיליה חמורות שעד עצם היום הזה לא הוכחו לגמרי ושאלות רבות נותרו עלומות ובלתי פתורות
אך הסבו לו לנזקים עצומים בתדמית שיצר לו . באותה שנה נשא לאישה את ליסה מארי פרסלי בתו של אגדת הרוקנרול
למרבה האירוניה , נישואין שהתפרקו לאחר פחות משנתיים כשמעל הזוג ריחפו שאלות באשר לחיי המין שלהם.
בשנת 2001 לאחר אלבום פושר ומאבק מול חברת התקליטים שלו עברה התקשורת לחבוט בו וכינתה אותו " פאקינג פריק "
החליט הזמר לנוח קצת מהמוסיקה ולעסוק בצדקה .
לאחר מכן צולם מייקל מבזבז 6 מליון דולר בחנות אחת עקב חייו הפזרניים מה שלבסוף גרם לו לפנות חלק נכבד ממשאביו
לפיתרון הבעיות הכלכליות שיצר לעצמו ועלות ניתוחיו ומשפטיו היקרים , פה כבר החלה שקיעה גדולה עבור האגדה ובמבט לאחור ניתן לומר שפה החלה הספירה לאחור עד לסתימת הגולל על אגדת הפופ המופלאה.
ב2005 התמכר מייקל למשככי כאבים שהסבו לו נזקים רפואיים עצומים ובנוסף באותה שנה נפתח משפטו של מייקל באשמת
התעללות בילדים בשעה ששהו באחוזתו. מייקל זוכה בסוף מכל הסעיפים באשר הם ואם זה לא מספיק מייקל באותה שנה
נראה מחוץ לחדר מלון אוחז את ילדו כשנראה היה כי הוא הולך להפילו מגובה רב .
החל מנקודה זו והלאה הופעותיו בתקשורת הפכו נדירות כשכל תמונה חדשה נראה היה שהוא מדרדר עקב המחלות השונות
שתקפו אותו , ההתמכרויות , הניתוחים הפלסטיים ואף השמועות על מחלת הסרטן שתקפה אותו .
מייקל ג'קסון מת הלילה בארה"ב , אגדת פופ ענקית ששינתה את פני המוסיקה לעד והותירה אחריה שאלות קשות ורבות
באשר למחיר התהילה אותה נדרש מייקל לשלם בחייו.

יום שני, 27 באפריל 2009

מתגעגעים

בוכים על הקבר והלב כואב ודואב , החור שנוצר אותו דבר לא ימלא הסרטים בטלויזיה , תמונות הקברים והדגל , יום קשה קוראים לו ומרכינים ראש , חושבים על אלו שבשבילם זה חיים שלמים ,על החדר המיותם שנשאר כשם שהיה, על רסיסי החיים שהפכו לפאזל שלם של זכרונות והדמעות זולגות , הגרון חנוק והלב ששוב נשבר כל פעם מחדש , פעם בשנה עם כולם ביחד, זוכרים , בוכים , כואבים ודואבים ובעיקר מתגעגעים

יום שלישי, 14 באפריל 2009

מרינה - נערה עובדת


קשה לאמוד את היקפה של פעילות תעשיית המין מכיוון שהיא נעשית רובה במסתור. השערתנו, המבוססת על היקף מודעות עבור תעשיית המין, עומדת על מעל 10,000 נשים ונערות אשר לכודות במעגל השעבוד הכלכלי והנפשי של ניצול מיני מסחרי. היחס בין נשים בגירות וקטינות עומד על 1:3. כלומר ניתן להעריך כי יש לפחות בין 2,000 ל - 3,000 נערות קטינות אשר מתוך מצוקה וחוסר מודעות לזכויותיהן הבסיסיות מוכרות את גופן. בישראל הזנות היא חוקית. כלומר, האישה בזנות אינה עבריינית, ה"לקוח" אינו עבריין זנות היא שימוש בגוף של נשים וגברים על ידי גברים לצורכי מין; הפה, הנרתיק, ופי הטבעת נחדרים על ידי פין, ידיים וחפצים, על ידי גבר אחד ועוד אחד ועוד אחד. זנות היא חשיפה לאלימות ולתקיפות מיניות תכופות, היכנעות לפלישה לתוך הגוף (שהיא שוות ערך לעינויים גופניים), עבדות כלכלית, הפלייה, חסר חינוך ויצירת שכבות של שליטה ומעמדות. זנות היא במהותה פגיעה בסיסית בכבוד האדם, בזכויותיו ובשלמות גופו ונפשו.

יום רביעי, 8 באפריל 2009

" מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות " ...


עם כניסת ערב פסח לתוקפו כאשר ייסוב כל עם ישראל ויישב סביב שולחן הסדר לקריאת ההגדה שאומרת " והגדת לבנך ביום ההוא את אשר עשה אלוקים לעם ישראל ביום ההוא אז בארץ מצרים " ... ומחייבת במצווה כל אב לספר לבנו את סיפור יציאת מצרים , וכמו שנאמר מעבדות לחירות צריך לזכר בדיוק באותו הרגע שבו אנו קוראים את המילה " חירות " את כוחותינו שנמצאים שם בחוץ ופרוסים בכל רחבי הארץ ובמוצבים השונים במטרה שאנו , שאר אזרחי ישראל נוכל לשבת לארוחת החג המשפחתית ולשיר יחדיו את שירי החג .
חיילינו יעלו על מדי צה"ל, מדי א' מפוארים (לענ"ד היה ראוי שבכל ליל סדר נסב עם מדי צה"ל, האם יש לך סממן של מלכות גדול מזה?!) ובגאווה גדולה של קדושה, ובתחושת חירות עמוקה ירוממו את ליל הסדר של אלפי חיילים, המותשים מעבודתם השוחקת, ועצובים על שנמנע מהם מלחגוג בבתיהם.
לכשיגיע הרגע בו יצטרך הבן הצעיר מכולם לשיר את " מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות " ייצבט ויכאב הלב במיוחד שכן קשה לחשב על מושגים אלו בלי לחשוב על גלעד שליט ועל אי-חירותו בחג שבו אמורה להיחגג אותה " חירות ", שגם לגבי משמעותה בימים אלו ובמיוחד משמעותה בקרב עם ישראל כולו יש לכולנו ספקות ותהיות לגביה .
גלעד שליט, נמצא בשבי כבר 1018 יום: "זהו ליל הסדר השלישי ללא גלעד, ... והנני בטוח
שאין אזרח אחד במדינת ישראל שיישב הלילה לחוג את ארוחת החג עם משפחתו שליבו לא נשבר
בקרבו בכל פעם אשר מוזכרת המילה " חירות " בהגדת הפסח לנוכח אותה עובדה שגלעד עדיין איננו .
בעודי כותב שורות אלו בלב כואב ובעין דומעת מאחל אני לכל חיילי צה"ל חג שמח ובטוח ומבקש אני
מכל אזרח ואזרח שיישא תפילה לשלומם של חיילי צה"ל הלוחמים בחזית בכדי שאנו
האזרחים , ההורים , האמהות והאחים הקטנים נוכל לשבת בביתנו החמים והאוהב ולקיים את מצוות
סדר פסח כהלכתו בעוד ליבנו איתם שם בחוץ , עם תפארת הארץ שעושים את מלאכתם בכדי שאנו
נוכל לשבת סביב השולחן הערוך בביטחון מלא ביודעין שיש מי ששומר עלינו שם בחוץ. כל שנשאר
הוא לאחל להם חג פסח שמח מכל בית ישראל ואולי עוד כמה קניידלך במרק שיהיה טעים גם …

יום שבת, 4 באפריל 2009

עלובי החיים


במהלך חייו אדם מפתח ציפיות מעצמו ומחייו - אשליות שבסופו של דבר אינן מתממשות. במקומן הוא חווה החמצות ואכזבות. במקום לחיות את האני האוטנטי שלו הוא חי אני מזויף, ממורמר ומרוחק ממי שהוא באמת. הוא איננו מחובר לעצמו ומאבד את הקשר עם אהוביו ועם עברו. הוא שבוי בגעגועים להגשמה עצמית שאיננה מתממשת לעולם ורק מוסיפה לתסכל. הוא עוטף את עצמו בשריון אטום של כעס ונרגנות– עד אשר מתרחש משבר לא צפוי בחייו, השריון נסדק באחת והוא נשבר. לפני מותו הוא זוכה לתיקון. אותו רגש שנחשף בו וגרם לשבירתו, הביא למפגש מחודש עם האני האמיתי שלו. באמצעות ההבנה הוא זוכה לפיוס עם עצמו ועם העולם. הסיפור מנסה להבין כיצד קורה שאדם מתרחק עד כדי כך משורשי עצמיותו. הגורמים, יותר מאשר מקורם באדם עצמו – מקורם בחברה, בסביבה המנוכרת חסרת החמלה והחסד.

עלובי החיים הם למעשה החיים עצמם שעוסקים בטבע האדם ובחיים תוך ביקורת חברתית נוקבת על תופעת העוני ויחסה של החברה לעניים ולמסכנים.

עלובי החיים למרבה הצער היא העובדה שעלובי החיים זה כנראה לנצח החברה שבה אנו חיים .

סוף










יום שני, 30 במרץ 2009

הישראליות החדשה


"הישראליות החדשה"מהי ? התמונה מנסה לקשר את הדמויות לסביבה בה הן מצולמות. איזה מסר מנסות הדמויות המצולמות להעביר אליכם דרך התמונה ? ומה זה בכלל "הישראליות החדשה"? או יותר נכון מיהו הישראלי החדש ?

"הישראלי החדש" עוסק בו ובתקשורת הישראלית הפופולרית, שעוסקת יותר ויותר באופן שבו הדברים נתפסים ומסתדרים בצורות החשיבה המקובעות של חלקנו, ופחות ופחות במהות ובתוכן שלהם.

מהו העידן החדש לישראלי המחפש משמעות? מיהו היהודי המתחדש? מהו דיוקנו? אחר מה הוא מחפש? מדוע הוא נוהר אחר פסטיבלים שבטיים למשל ? אחר שאלות אלו מנסה תמונה מרתקת זו להתחקות . הפרוייקט "היהודי המתחדש" שלי למעשה מנסה לענות על שאלות אלו , בפרויקט נרחב של צילומי דיוקנאות שצולמו במהלך פסטיבלים שונים הנערכים מידי שנה בישראל, כאשר אני כצלם חלק מהם . הפרויקט שנערך כבר מספר שנים (!) הינו כעין עבודת מחקר אנתרופולוגית בנושא.

יום שלישי, 24 במרץ 2009


פעם שבנינו מדינה ...
מזכרונותין של אלי סילם , לוחם במלחמות ישראל , אבא ובעל , פעיל חברתי ואזרח למופת.
כמה פעמים אנו שומעים בתקשורת על כלל זרועותייה דיונים ומחקרים אודות צירוף המילים מורשת קרב ?
כמה מאיתנו באמת מקדישים זמן בשביל לשאול עצמם מהי בכלל אותה מורשת עבורם ?
בעיני יותר מכל היא סיפורי הלוחמים עצמם , סיפורם של האנשים
הקטנים שבזכותם קמה לנו מדינה פה , אמנם מסוכסכת אך עדיין
מדינה . אנו רואים אותם בשכונה , ברחוב ובפארק העירוני
בהופעה של שלמה ארצי , כן זה עם הכיפה והזקן או איש השכונות או זה עם הכרס מבלי לתת את הדעת שאתה פה בזכותם,
בזכות אלו שלחמו באש תופת הקרב . אותם אנשים קטנים מן היישוב
שבארונות חדר השינה שלהם , ממש אחרי כדורי הנפתלין נחות להן
מדליות גבורה ועיטורי עוז , מי היה מאמין ?
שלא תטעו אותם לוחמים , אותם גיבורים ממש מתקשים לדבר על העבר ועל
החברים שחזרו ועל אלו שנשארו מאחור ולעיתים מסרבים לשתף את משפחתם
פן הזוועות יצופו בחזרה ותיפתח תיבת פנדורה היסטורית בשנית.
לוחם אחד , אלי סילם , תושב גבעת המורה שבעפולה הסכים לשתף אותי בזכרונותיו
מאותה מלחמה , מלחמת יום כיפור 1973.
זהו סיפורו של הלוחם מן העמק , סיפורה של מדינת ישראל.
הייתי בבית הכנסת , ערב שבת , יום כיפור וברדיו לפתע נשמעו ידיעות על פרוץ המלחמה
ולאחר מספר דקות רכבים צבאיים החלו לנוע ברחבי העיר במטרה לגייס כמה שיותר מהר
את הלוחמים לנקודת האיסוף . באותו הזמן האישה בבית , הילדים כבר בדרך לשנת הלילה
שלהם וברגע שברירי וקריטי אחד ובעיקר דרמטי כמו שמדינת ישראל יודעת לייצר אבא והתרמיל
בדרך לנקודת האיסוף בעפולה ומשם על זחלם צבאי במשך שעות רבות לתעלה .
עד היום אני שומר כרטיס נסיעה במטוס תובלה רפידים בלוזה מ-1973 למזכרת שתיהיה לי בבית
, במגירת החפצים האישיים שלי . אני אישית השארתי אז אישה ושלושה ילדים לבד בבית ומי ידע
אז שלא נחזור הביתה למעלה מ-7 חודשים , ממש טירוף מוחלט .
זהו רגע בזמן וזיכרון אותו לא אשכח לעולם הוא מגולל בפניי תוך כדי שפרץ של דמעות מרגשות חונקות
את גרונו . אכן רגע אחד בזמן כמו שנהוג לומר , רגע היסטורי , רגע נוסטלגי , רגע מרגש במיוחד ...

יום חמישי, 19 במרץ 2009

הן נראות נשים ...




הן נראות נשים, מתנהגות בבגרות וביטחון ומפותחות תרתי משמע , מפלרטטות , מקבלות את תכתיבי האופנה יהיו מוזרים ככול שיהיו ויוצאות בהצהרות אופנה
לרחוב כאילו התפרץ הבלוג האופנתי מן המחשב וקיבל חיים משל עצמו .
הבנות של היום זה לא הבנות של פעם. הן כבר יודעות טוב מאיתנו מה זה זיון חד פעמי. לא נותנות לעצמן להיקשר לגבר ואם נחשבה האישה בשנים עברו כמובלת על ידי המין הגברי תחשבו פעמיים כי לפניכם עומדת " השרלילה סטייל 2009 " , ושלא תחשבו לרגע שמדובר "
ביפה והטיפשה " ממש ממש לא! אלא הסקסית , בעלת חוכמת הרחוב והחיים , הדומיננטית שרק מצורת
לבושה אפשר להגיע לשיאים חדשים של התרגשות הורמונאלית , ובשפת הרחוב לגמור במקום .
חשוב לציין ולומר סתם ככה על הדרך שהבנות של היום בגיל התיכון מקיימות יחסי מין מלאים עם בני 17 ומעלה , עובדה שיכולה לצער את אילו שהתבגרו כבר ויכלו רק לחלום
על כך כאשר הם חיממו את ספסל הלימודים ופינטזו על מה שיעשו לבנות בערב יום שישי.
בריאיון עם סטפני , תיכוניסטית שפעילה ברשת מתבגרים נאמרו הדברים הבאים ללא
סייג ובצורה חד משמעית , לקרוא , להפנים , אולי לא להאמין אבל בהחלט לרדת לעומקם
של הדברים בכל הקשור לעולמן של הבנות הצעירות בנות ימינו , לא נגענו ...

השאלה היא, למה לבנים מותר לשכב עם הרבה בנות, וזה ייחשב כדבר טוב ונורמאלי, אבל כשאחת הבנות מתנהגת ככה, מיד היא נחשבת ל"שרמוטה" בעיני כולם? גם בעיני הבנים וגם הבנות כאחד.
אז נכון, זה לא הכי יפה שילדה מתמסרת לכל מי שעובר, אבל ככה היא מרגישה לנכון..! ומי אנחנו שנגיד לה מה לעשות?!העניין הוא, שהבנים נהנים מהיותה "שרמוטה"! כי הרי הם שוכבים איתה! ואחרי שעשו מה שעשו, מאחורי הגב שלה הם מגנים אותה בשלל השמות שהזכרתי למעלה, ומספרים לכולם כמה שהיא מגעילה.
אז למה, לעזאזל, שכבת איתה אם היא כ"כ מגעילה?!
לפני כמה ימים ידיד שלי שאל אותי "מה חדש" ואמרתי לו שאני כבר לא בתולה. (כמובן, שבצחוק.. רק כדי לראות איך הוא יגיב). והתחלתי להפליץ לו איזה סיפור.. איך הכול קרה..
הוא היה בשוק, נבהל וביקש שאגיד לו שאני רק צוחקת איתו.
אז כן, באמת צחקתי איתו, ומיד הרגעתי אותו ואמרתי לו שהכול היה בצחוק.
מה שהוא ישר אמר לי זה: "ידעתי שזה לא נכון, כי יש דבר אחד שהיה פה לא הגיוני".
"מה?" שאלתי.
"שאת לא שרמוטה
אוקי.. אז פאק, אם אני רוצה לשכב עם חבר שלי, לדוגמה, אז אני נחשבת לשרמוטה? כאילו, אם הרגשתי באמת מוכנה לשכב איתו.. למרות הגיל שלי, אז למה לא?! למה הוא כ"כ נבהל ונדהם כשסיפרתי לו את זה? כי הרי זה דבר שצריך לקרות מתישהו..! אם לא עכשיו, אז בעוד שנה.. או שנתיים..! אז אם אני אשכב עם חבר שלי בעוד 4 שנים, אז עדיין אני אחשב כ"שרמוטה" כי שכבתי עם חבר שלי? הרי, מה זה משנה מתי? העיקר ההרגשה..
אז לא כתבתי את זה כאן בשביל להצהיר על זה שאני הולכת לשכב עם כל העולם כדי לשבור מוסכמות. ממש לא. אבל זה פשוט מעצבן אותי שאצלהם זה בסדר.. ואני אחשב סתם "שרמוטה".

בעיני יש משהו אמנם צעיר , שובב , בועט במוסכמות החברה הממוסדת ובעיקר " סוגר חשבון " עם
תכתיבים שנוצרו על ידי המין הגברי ובשבילו בדברי הצעירה המתבגרת אך אם תקראו היטב
ותרדו לעומקם של הדברים תגלו חוכמת חיים ותובנות שלא הייתם מצפים דווקא למצוא אצל בחורה
בגיל ההתבגרות, ואתם יודעים מה היה זה רק עניין של זמן עד שמי שנחשבה עד לא מזמן לסוג של
האנדרדוג בכל הקשור ליחסי נשים גברים תפרוץ את השלשלאות ותתפוס את מקומה הטבעי . צריך גם
לבוא ולומר את האמת שאם בעבר היינו טוענים כי האישה מחזיקה את הגבר במה שיש לו ביין הרגליים
בחדרי חדרים כי צריך לשמר על ההובלה כיום עושות זאת בנות המין היפה בראש חוצות וללא שום בעיה
ומשתמשות לשם כך בכל כלי " נשק " העומד לרשותן , מחזה מפואר חשוף לעיני כל , בוטות , לבוש חושפני וכן אפילו דיבור גברי כגון " הייתי עושה לו טובה " , למה ? פשוט כי הן יכולות , רוצות והן
לא דופקות חשבון ! יחי השרלילה 2009 , סקסית , חכמה , עמוקה ומלאה בתובנות ...

יום רביעי, 18 במרץ 2009

" אנחנו דור מזויין " , במבט לאחור


"אנחנו לא דור מזויין, אנחנו דור מבולבל", הוא אומר לי.
חצי חיוך מלווה באנחה קצרה, צינית.
אם איננו דור מזויין - הרי שהיננו דור מבולבל.
אם היננו דור מבולבל - הרי שאיננו דור מדמיין.
בקיצור איך שלא תסתכל על זה אנחנו דור מעניין
אולי מבולבל , אולי מזויין אבל בהחלט מעניין .
לא לשווא אביב שר " אנחנו דור מזויין , עכשין
מעונן " אנשים נוטים להסתכל רק על המזויין
אבל שוכחים את המעונן ...
"אנחנו דור מזויין". זהו המשפט הכי מעצבן בתולדות הרוק הישראלי. הוא גרף מאות טלפונים זועמים לתוכנית הרדיו "יש עם מי לדבר" למשל אבל הוא היה גם הכי אמיתי שיש , הכי מעצבן והכי אמיתי הכול בעת ובעונה
אחת .
גפן הצליח לטמטם עשרות אלפי בני נוער בעשור של אוסלו, כי הוא מילא צורך. חלל. אליל ההמונים הכי גדול מאז צביקה פיק ואדם. הוא היה הרוקר של רצח רבין.
אביב היה מספיק אמיץ בשביל ללבוש גופיית רשת , לשים שחור בעיניים ולהיות המשה רבנו דאז
של בני הנוער ואולי אף יותר בתקופה בה החלה הידרדרות שלטונית וחברתית במדינת ישראל.
אביב למרות שאישיותו הייחודית פילגה את העם לשניים העמידה בסימן שאלה קשה ביותר את
המקום אליו הגיעה מדינתנו בכל פן אפשרי וכולם לפחות הסכימו שאמיץ הוא היה , גם אלו שלא
קיבלו אותו ואת הטקסטים שלו נחנקו איתו ועם הדיון הציבורי הסוער שהתחולל אז .
אבל מעבר לכל אביב נתן תשובה לכל אותו נוער שחיפש סוג של מנהיג פסיכולוגי שאותו ייצג
אביב עבורם.
אביב היה למעשה דוברו של דור שלם לטוב ולרע שלצד השני המקטרג לא הייתה תשובה עבורו
עקב הנושאים שהוא ייצג בשיריו והאוירה המלכדת שנוצרה באירועי אור הירח שלו ושל להקהתו.

היום לא מעט אנשים (צעירים ובוגרים) מרגישים אבודים לאור הערכים החברתיים, סדר העדיפויות, המצב הפוליטי ,האקולוגי והחברתי . פתאום הם מבינים שמה שזעק אז אביב גפן הוא אמנם בעיטה לבטן הרכה של
החברה הישראלית והתעוזה שלו לומר את הדברים בצורה ישירה ובלתי מתחסדת אל מול פרצופו
הזועם של הממסד אך עדיין הבחור ייצג אז אותנו הנוער אך בדיעבד הוא ייצג גם אותם המבוגרים
שלא רצו לקבל אותו אז באותה התקופה .
תופעת נוער הנרות מעוררת גם את ההשוואה המתבקשת של בני הנוער של סתיו 1995, אל מול הנוער של ימינו. בוגרי דור הנרות מאמינים שהצעירים כיום מעורבים הרבה פחות במתרחש, וכן שהם פחות ערכיים.
הם מוסיפים כי הם לא בטוחים שהתופעה היתה חוזרת על עצמה גם היום.
היום אנחנו קצת יותר ציניים והרבה פחות אופטימיים",הם אומרים . "גם מסתכלים על המנהיגים שלנו אחרת.
ילדי הנרות של אז התבגרו בנתיים, חלקם עדיין פעילים פוליטית, בעוד שאחרים בחרו במסלולים שונים - אנשי חינוך, תקשורת, עסקים והיי-טק. כולם מסכימים שלאביב היתה השפעה גדולה על חייהם. עם זאת , רבים מהם חשים תסכול על כך שההבטחות כמו יונת שלום ועלה של זית או סתם מקום טוב יותר לחיות בו הופרו ..."אנו מסתכלים על אנשים שהיו איתנו אז באותה התקופה , ואת תפיסת העולם שלנו שנעלמה , הם יושבים היום בתסכול ומסתכלים מבחוץ על התהליכים שהחברה עוברת.

יום שלישי, 17 במרץ 2009

" דור הולך ופוחת " ...


"הולך ופוחת הדור", מלחששים. "הנוער של היום זה לא הנוער של פעם", אומרים. "דור האקזיט", מכנים את הנוער החילוני שלנו, "דור האסקייפ", הם זועקים. "נוער רדוד ונבוב, לא קורא, לא משכיל, עסוק רק בעצמו, נטול ערכים ועמוד שידרה, שעולמו התרבותי מסתכם בצפייה מוגזמת בדרמות יומיות של ערוץ הילדים. גוואלד!". על הנייר זה באמת נשמע איום ונורא, אפילו אני קצת נבהל ,אבל צריך לבדק דברים לעומקם בשבי לאתר את הסיבות לכך ומשם להוציא קצה חוט לתיאוריה לשם ביסוס מחקר.
אני כן יכול לחיות בשלום עם הגדרת הנוער החילוני כ"דור מבולבל". הרי כולנו מבולבלים, ואיך אפשר שלא? אנחנו הילדים שגדלנו מתוך הפוסט-מודרניזם, לתוכו, והוא זה שזורם לנו בדם. אנחנו אלה שלמדנו לדבר את העברית, אחרי שאינספור שיבושי-לשון כבר הוטמעו בה, ושגם הטלוויזיה אליה אנו נחשפים היא בליל רב-משמעי של הומור פנימי וסאטירות על סאטירות על סאטירות שלא לדבר על תרבות הריאליטי " והאח הגדול " .

אבל בעצם - איזה דור לא היה "מבולבל" בנעוריו? הרי גם כשהוריי עישנו את הג'וינט הראשון שלהם בסיקסטיז, אותן האשמות איבה ריחפו מעל ראשם. מה באמת נשתנה הלילה הזה מכל הדורות? מהות הנעורים תמיד הייתה ולעד תהיה שבירת מוסכמות והגדרה מחדש, ניסוי וטעייה, בלבול. ה"אסקייפ" הזה מעולם ערכים מסוים, תוך כדי חיפוש ה"אקזיט" לעולם חדש. במובן הזה, פרחינו הצעירים אינם חיוניים פחות מן האילנות הוותיקים, רק חריפים יותר ומפה הקושי להתמודד איתם.

איכשהו, מצליח הנוער הדתי-ציוני לחמוק מארטילריית צקצוקי-הלשון שסופג הנוער החילוני. חמושים בכיפה הסרוגה ובמיתוס הוותיק הגורס כי "בני ישיבה הם בניה המובחרים של החברה הדתית", הם ממשיכים להצטייר כעדה של נערים מסוקסים חדורי אידיאולוגיה ואמונה, הניצבים בגבורה אל מול חברה ומדינה חילוניות, שאיבדו כל קשר ליהדות. הם קוראים ספרים, הם לומדים תורה, וכשארעה ההתנתקות - הם התאחדו בהרואיות, לבשו מדי תפוז ונלחמו יחד למען מטרה אחת. מה זה, לעומת הנוער החילוני - חבורה פוחזת של אגואיסטים צרחניים וצרכניים, שטחיים ונוטפי מיניות, שרק צופים בטלוויזיה מבוקר עד לילה? כנראה שהם פשוט טובים יותר! האמנם?

אין ספק שהטלוויזיה הפכה לגורם מרכזי בעיצוב האישיות שלנו, לטוב ולרע. פחות ספרים ויותר ערוצים? יש מצב. אותי לא תמצאו נואם כאן בגנות המכשיר עם הממיר, שכן , הוא משמש לי בין השאר באר לשתות ממנה ומדי פעם אפילו להשראה , התרגשות ואפילו להזיל דמעה פה ושם .
המפגש שלי עם החתך הגילאי 18-10 הוא יומיומי ובלתי פוסק. אם זה בבית , ברחוב , בתור לקופת הסופרמרקט או סתם מתחת לבלוק - תמיד יהיה מי שייגש להגיד משהו ,לשאול, להביט, ליצור כל סוג של קשר. אני זוכה כיום להכיר את הילדים באותנטיות מלאה , לא רק דרך מדדי סטטיסטיקה וטוקבקים אינטרנטיים שזה טוב אולי לעיתונאים , פוליטיקאים ואלו אשר חיים על מדדים אלו אך אינם מספקים צלמים וחוקרי תרבות קרי אנוכי פה . ואני פוגש אנשים של ממש, טוב לא ממש בוגרים עדיין לגמרי אלא עוללים הצעירים ממני בעשור ויותר , שמפגינים התבגרות שיכולתי רק לחלום עליה כשאני הייתי בגילם. הם חדים ומחודדים להפליא, טכנולוגיים עד-מאוד, מחוברים לתקשורת ולמדיה, דעתנים ועמוקים אולי אפילו יותר מדיי. הם יודעים מה הם רוצים, מסמנים מטרות ושועטים לקראתן. נכון יש נוער אחר, חברים. כזה שמתבטא היטב, ויש לו הרבה מה לומר , נכון לא תמיד בבגרות ואחרי מחשבה מרובה אך אנחנו יצרנו אותו , כלומר כל מרכיבי החיים יחדיו , ממש הגולם שקם על יוצרו וכעת צריך להתמודד איתו על כל אישיותו ומורכבותו .

נכון שהנוער אולי מאוד "עסוק בעצמו", אבל הוא לא נח לרגע וחוקר את גבולותיו כל הזמן. הוא בוחר ויוצר את המציאות בה הוא מעוניין לחיות, ולא פועל רק לפי מטרות ויעדים שהוכתבו לו מ"למעלה". אך דווקא בשל החוסר הזה באידיאולוגיה כוללת, הנוער החילוני חופשי יותר, ומנצל את החופש לעיסוק במה שכל בן-נוער באשר הוא מתעניין בו יותר מכל: עולמו הפרטי. כתוצאה מהעיסוק שלנו בפיתוח עצמנו כאינדיבידואלים, הנוער של היום, תתפלאו לשמוע, פתוח יותר מתמיד ל"שונה" ול"אחר". קרה דבר, ופיתחנו אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, יחד עם יכולת לראות את המציאות העכשווית כמציאות גמישה, רב-גונית ורב-כיוונית. "הולך ופוחת" הם אומרים? ממש לא נראה לי , הולך לכיוון חדש , חריף , נוקשה
וזר לנו האילנות הותיקים , בהחלט כן וכאן שורש הבעיה , איך מתמודדים עם זה ? ימים יגידו ...

יום שני, 16 במרץ 2009

מחווה להית לדג'ר - הג'וקר הנצחי , נבל שהפך לגיבור טראגי



מחווה להית לדג'ר שחקן , יוצר , אומן ונרטיב קולנועי אשר הפך לגיבור טרגי עם מותו הפתאומי מייד לאחר סיום צילומי הסרט האביר האפל בו דחף את בטמן לקבל החלטות באשר לחצות את כל הקווים האדומים של הגיבור הקלאסי . מי אינו זוכר את ג'ק ניקולסון בתור השחקן שהחדיר לחיינו את דמותו של הג'וקר לא רק על פני מסך הטלויזיה שלנו אלא גם לחיינו התרבותיים והאומנותיים בו לדמות הג'וקר הייתה השפעה אומנותית בלתי מבוטלת שחדרה אף לשווקים העסקיים כלכליים וכמובן לחג הפורים בתור מסכת הג'וקר ששבתה את ליבנו לעד . היה זה רק טבעי שהית לדג'ר יעשה את דמותו של הגו'קר כאשר זה יחליט לשוב לחיינו בשנית ולהזכיר לנו שהג'וקר חי בועט וקיים מתמיד אך איש לא צפה שאותו נבל , גיבור שכולם אוהבים לשנוא יהפוך הוא בעצמו לגיבור הטראגי ויתעלה אפילו מעל בטמן גיבור הילדים , זו הייתה גדולתו של לדג'ר ותרומתו לקולנוע האמריקאי הוליוודי ולנרטיב הקולנועי בכלל ועל כך נזכר אותו לעד , שחקן , יוצר טוטאלי שבשיא חייו החזיר נפשו לבורא עולם כאילו ידע זאת קודם לכן הוא בעצמו והחליט עשיתי מה שיכולתי , תרמתי את תרומתי עכשיו אפשר ללכת , כמה נכון , כמה טראגי .
צולם ב:
ארצות הברית
שם המקום :
גוטהם סיטי דאון טאון