"הולך ופוחת הדור", מלחששים. "הנוער של היום זה לא הנוער של פעם", אומרים. "דור האקזיט", מכנים את הנוער החילוני שלנו, "דור האסקייפ", הם זועקים. "נוער רדוד ונבוב, לא קורא, לא משכיל, עסוק רק בעצמו, נטול ערכים ועמוד שידרה, שעולמו התרבותי מסתכם בצפייה מוגזמת בדרמות יומיות של ערוץ הילדים. גוואלד!". על הנייר זה באמת נשמע איום ונורא, אפילו אני קצת נבהל ,אבל צריך לבדק דברים לעומקם בשבי לאתר את הסיבות לכך ומשם להוציא קצה חוט לתיאוריה לשם ביסוס מחקר.
אני כן יכול לחיות בשלום עם הגדרת הנוער החילוני כ"דור מבולבל". הרי כולנו מבולבלים, ואיך אפשר שלא? אנחנו הילדים שגדלנו מתוך הפוסט-מודרניזם, לתוכו, והוא זה שזורם לנו בדם. אנחנו אלה שלמדנו לדבר את העברית, אחרי שאינספור שיבושי-לשון כבר הוטמעו בה, ושגם הטלוויזיה אליה אנו נחשפים היא בליל רב-משמעי של הומור פנימי וסאטירות על סאטירות על סאטירות שלא לדבר על תרבות הריאליטי " והאח הגדול " .
אבל בעצם - איזה דור לא היה "מבולבל" בנעוריו? הרי גם כשהוריי עישנו את הג'וינט הראשון שלהם בסיקסטיז, אותן האשמות איבה ריחפו מעל ראשם. מה באמת נשתנה הלילה הזה מכל הדורות? מהות הנעורים תמיד הייתה ולעד תהיה שבירת מוסכמות והגדרה מחדש, ניסוי וטעייה, בלבול. ה"אסקייפ" הזה מעולם ערכים מסוים, תוך כדי חיפוש ה"אקזיט" לעולם חדש. במובן הזה, פרחינו הצעירים אינם חיוניים פחות מן האילנות הוותיקים, רק חריפים יותר ומפה הקושי להתמודד איתם.
איכשהו, מצליח הנוער הדתי-ציוני לחמוק מארטילריית צקצוקי-הלשון שסופג הנוער החילוני. חמושים בכיפה הסרוגה ובמיתוס הוותיק הגורס כי "בני ישיבה הם בניה המובחרים של החברה הדתית", הם ממשיכים להצטייר כעדה של נערים מסוקסים חדורי אידיאולוגיה ואמונה, הניצבים בגבורה אל מול חברה ומדינה חילוניות, שאיבדו כל קשר ליהדות. הם קוראים ספרים, הם לומדים תורה, וכשארעה ההתנתקות - הם התאחדו בהרואיות, לבשו מדי תפוז ונלחמו יחד למען מטרה אחת. מה זה, לעומת הנוער החילוני - חבורה פוחזת של אגואיסטים צרחניים וצרכניים, שטחיים ונוטפי מיניות, שרק צופים בטלוויזיה מבוקר עד לילה? כנראה שהם פשוט טובים יותר! האמנם?
אין ספק שהטלוויזיה הפכה לגורם מרכזי בעיצוב האישיות שלנו, לטוב ולרע. פחות ספרים ויותר ערוצים? יש מצב. אותי לא תמצאו נואם כאן בגנות המכשיר עם הממיר, שכן , הוא משמש לי בין השאר באר לשתות ממנה ומדי פעם אפילו להשראה , התרגשות ואפילו להזיל דמעה פה ושם .
המפגש שלי עם החתך הגילאי 18-10 הוא יומיומי ובלתי פוסק. אם זה בבית , ברחוב , בתור לקופת הסופרמרקט או סתם מתחת לבלוק - תמיד יהיה מי שייגש להגיד משהו ,לשאול, להביט, ליצור כל סוג של קשר. אני זוכה כיום להכיר את הילדים באותנטיות מלאה , לא רק דרך מדדי סטטיסטיקה וטוקבקים אינטרנטיים שזה טוב אולי לעיתונאים , פוליטיקאים ואלו אשר חיים על מדדים אלו אך אינם מספקים צלמים וחוקרי תרבות קרי אנוכי פה . ואני פוגש אנשים של ממש, טוב לא ממש בוגרים עדיין לגמרי אלא עוללים הצעירים ממני בעשור ויותר , שמפגינים התבגרות שיכולתי רק לחלום עליה כשאני הייתי בגילם. הם חדים ומחודדים להפליא, טכנולוגיים עד-מאוד, מחוברים לתקשורת ולמדיה, דעתנים ועמוקים אולי אפילו יותר מדיי. הם יודעים מה הם רוצים, מסמנים מטרות ושועטים לקראתן. נכון יש נוער אחר, חברים. כזה שמתבטא היטב, ויש לו הרבה מה לומר , נכון לא תמיד בבגרות ואחרי מחשבה מרובה אך אנחנו יצרנו אותו , כלומר כל מרכיבי החיים יחדיו , ממש הגולם שקם על יוצרו וכעת צריך להתמודד איתו על כל אישיותו ומורכבותו .
נכון שהנוער אולי מאוד "עסוק בעצמו", אבל הוא לא נח לרגע וחוקר את גבולותיו כל הזמן. הוא בוחר ויוצר את המציאות בה הוא מעוניין לחיות, ולא פועל רק לפי מטרות ויעדים שהוכתבו לו מ"למעלה". אך דווקא בשל החוסר הזה באידיאולוגיה כוללת, הנוער החילוני חופשי יותר, ומנצל את החופש לעיסוק במה שכל בן-נוער באשר הוא מתעניין בו יותר מכל: עולמו הפרטי. כתוצאה מהעיסוק שלנו בפיתוח עצמנו כאינדיבידואלים, הנוער של היום, תתפלאו לשמוע, פתוח יותר מתמיד ל"שונה" ול"אחר". קרה דבר, ופיתחנו אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, יחד עם יכולת לראות את המציאות העכשווית כמציאות גמישה, רב-גונית ורב-כיוונית. "הולך ופוחת" הם אומרים? ממש לא נראה לי , הולך לכיוון חדש , חריף , נוקשה
וזר לנו האילנות הותיקים , בהחלט כן וכאן שורש הבעיה , איך מתמודדים עם זה ? ימים יגידו ...
אני כן יכול לחיות בשלום עם הגדרת הנוער החילוני כ"דור מבולבל". הרי כולנו מבולבלים, ואיך אפשר שלא? אנחנו הילדים שגדלנו מתוך הפוסט-מודרניזם, לתוכו, והוא זה שזורם לנו בדם. אנחנו אלה שלמדנו לדבר את העברית, אחרי שאינספור שיבושי-לשון כבר הוטמעו בה, ושגם הטלוויזיה אליה אנו נחשפים היא בליל רב-משמעי של הומור פנימי וסאטירות על סאטירות על סאטירות שלא לדבר על תרבות הריאליטי " והאח הגדול " .
אבל בעצם - איזה דור לא היה "מבולבל" בנעוריו? הרי גם כשהוריי עישנו את הג'וינט הראשון שלהם בסיקסטיז, אותן האשמות איבה ריחפו מעל ראשם. מה באמת נשתנה הלילה הזה מכל הדורות? מהות הנעורים תמיד הייתה ולעד תהיה שבירת מוסכמות והגדרה מחדש, ניסוי וטעייה, בלבול. ה"אסקייפ" הזה מעולם ערכים מסוים, תוך כדי חיפוש ה"אקזיט" לעולם חדש. במובן הזה, פרחינו הצעירים אינם חיוניים פחות מן האילנות הוותיקים, רק חריפים יותר ומפה הקושי להתמודד איתם.
איכשהו, מצליח הנוער הדתי-ציוני לחמוק מארטילריית צקצוקי-הלשון שסופג הנוער החילוני. חמושים בכיפה הסרוגה ובמיתוס הוותיק הגורס כי "בני ישיבה הם בניה המובחרים של החברה הדתית", הם ממשיכים להצטייר כעדה של נערים מסוקסים חדורי אידיאולוגיה ואמונה, הניצבים בגבורה אל מול חברה ומדינה חילוניות, שאיבדו כל קשר ליהדות. הם קוראים ספרים, הם לומדים תורה, וכשארעה ההתנתקות - הם התאחדו בהרואיות, לבשו מדי תפוז ונלחמו יחד למען מטרה אחת. מה זה, לעומת הנוער החילוני - חבורה פוחזת של אגואיסטים צרחניים וצרכניים, שטחיים ונוטפי מיניות, שרק צופים בטלוויזיה מבוקר עד לילה? כנראה שהם פשוט טובים יותר! האמנם?
אין ספק שהטלוויזיה הפכה לגורם מרכזי בעיצוב האישיות שלנו, לטוב ולרע. פחות ספרים ויותר ערוצים? יש מצב. אותי לא תמצאו נואם כאן בגנות המכשיר עם הממיר, שכן , הוא משמש לי בין השאר באר לשתות ממנה ומדי פעם אפילו להשראה , התרגשות ואפילו להזיל דמעה פה ושם .
המפגש שלי עם החתך הגילאי 18-10 הוא יומיומי ובלתי פוסק. אם זה בבית , ברחוב , בתור לקופת הסופרמרקט או סתם מתחת לבלוק - תמיד יהיה מי שייגש להגיד משהו ,לשאול, להביט, ליצור כל סוג של קשר. אני זוכה כיום להכיר את הילדים באותנטיות מלאה , לא רק דרך מדדי סטטיסטיקה וטוקבקים אינטרנטיים שזה טוב אולי לעיתונאים , פוליטיקאים ואלו אשר חיים על מדדים אלו אך אינם מספקים צלמים וחוקרי תרבות קרי אנוכי פה . ואני פוגש אנשים של ממש, טוב לא ממש בוגרים עדיין לגמרי אלא עוללים הצעירים ממני בעשור ויותר , שמפגינים התבגרות שיכולתי רק לחלום עליה כשאני הייתי בגילם. הם חדים ומחודדים להפליא, טכנולוגיים עד-מאוד, מחוברים לתקשורת ולמדיה, דעתנים ועמוקים אולי אפילו יותר מדיי. הם יודעים מה הם רוצים, מסמנים מטרות ושועטים לקראתן. נכון יש נוער אחר, חברים. כזה שמתבטא היטב, ויש לו הרבה מה לומר , נכון לא תמיד בבגרות ואחרי מחשבה מרובה אך אנחנו יצרנו אותו , כלומר כל מרכיבי החיים יחדיו , ממש הגולם שקם על יוצרו וכעת צריך להתמודד איתו על כל אישיותו ומורכבותו .
נכון שהנוער אולי מאוד "עסוק בעצמו", אבל הוא לא נח לרגע וחוקר את גבולותיו כל הזמן. הוא בוחר ויוצר את המציאות בה הוא מעוניין לחיות, ולא פועל רק לפי מטרות ויעדים שהוכתבו לו מ"למעלה". אך דווקא בשל החוסר הזה באידיאולוגיה כוללת, הנוער החילוני חופשי יותר, ומנצל את החופש לעיסוק במה שכל בן-נוער באשר הוא מתעניין בו יותר מכל: עולמו הפרטי. כתוצאה מהעיסוק שלנו בפיתוח עצמנו כאינדיבידואלים, הנוער של היום, תתפלאו לשמוע, פתוח יותר מתמיד ל"שונה" ול"אחר". קרה דבר, ופיתחנו אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, יחד עם יכולת לראות את המציאות העכשווית כמציאות גמישה, רב-גונית ורב-כיוונית. "הולך ופוחת" הם אומרים? ממש לא נראה לי , הולך לכיוון חדש , חריף , נוקשה
וזר לנו האילנות הותיקים , בהחלט כן וכאן שורש הבעיה , איך מתמודדים עם זה ? ימים יגידו ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה