פעם שבנינו מדינה ...

מזכרונותין של אלי סילם , לוחם במלחמות ישראל , אבא ובעל , פעיל חברתי ואזרח למופת.

כמה פעמים אנו שומעים בתקשורת על כלל זרועותייה דיונים ומחקרים אודות צירוף המילים מורשת קרב ?

כמה מאיתנו באמת מקדישים זמן בשביל לשאול עצמם מהי בכלל אותה מורשת עבורם ?

בעיני יותר מכל היא סיפורי הלוחמים עצמם , סיפורם של האנשים

הקטנים שבזכותם קמה לנו מדינה פה , אמנם מסוכסכת אך עדיין

מדינה . אנו רואים אותם בשכונה , ברחוב ובפארק העירוני

בהופעה של שלמה ארצי , כן זה עם הכיפה והזקן או איש השכונות או זה עם הכרס מבלי לתת את הדעת שאתה פה בזכותם,

בזכות אלו שלחמו באש תופת הקרב . אותם אנשים קטנים מן היישוב

שבארונות חדר השינה שלהם , ממש אחרי כדורי הנפתלין נחות להן

מדליות גבורה ועיטורי עוז , מי היה מאמין ?

שלא תטעו אותם לוחמים , אותם גיבורים ממש מתקשים לדבר על העבר ועל

החברים שחזרו ועל אלו שנשארו מאחור ולעיתים מסרבים לשתף את משפחתם

פן הזוועות יצופו בחזרה ותיפתח תיבת פנדורה היסטורית בשנית.

לוחם אחד , אלי סילם , תושב גבעת המורה שבעפולה הסכים לשתף אותי בזכרונותיו

מאותה מלחמה , מלחמת יום כיפור 1973.

זהו סיפורו של הלוחם מן העמק , סיפורה של מדינת ישראל.

הייתי בבית הכנסת , ערב שבת , יום כיפור וברדיו לפתע נשמעו ידיעות על פרוץ המלחמה

ולאחר מספר דקות רכבים צבאיים החלו לנוע ברחבי העיר במטרה לגייס כמה שיותר מהר

את הלוחמים לנקודת האיסוף . באותו הזמן האישה בבית , הילדים כבר בדרך לשנת הלילה

שלהם וברגע שברירי וקריטי אחד ובעיקר דרמטי כמו שמדינת ישראל יודעת לייצר אבא והתרמיל

בדרך לנקודת האיסוף בעפולה ומשם על זחלם צבאי במשך שעות רבות לתעלה .

עד היום אני שומר כרטיס נסיעה במטוס תובלה רפידים בלוזה מ-1973 למזכרת שתיהיה לי בבית

, במגירת החפצים האישיים שלי . אני אישית השארתי אז אישה ושלושה ילדים לבד בבית ומי ידע

אז שלא נחזור הביתה למעלה מ-7 חודשים , ממש טירוף מוחלט .

זהו רגע בזמן וזיכרון אותו לא אשכח לעולם הוא מגולל בפניי תוך כדי שפרץ של דמעות מרגשות חונקות

את גרונו . אכן רגע אחד בזמן כמו שנהוג לומר , רגע היסטורי , רגע נוסטלגי , רגע מרגש במיוחד ...